פסק-דין בתיק ע"פ 2011/04

1.         זהו ערעור המדינה על החלטתו של בית משפט השלום לנוער בירושלים (כבוד סגן הנשיא בן-דור), מתאריך 8.9.04 בת"פ 658/04. בהחלטתו קבע בית המשפט קמא כי המשיב (קטין בן 17) ביצע שלוש עבירות של תקיפת שוטר לפי סעיף 273 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - החוק), ועבירה של העלבת עובד ציבור, לפי סעיף 289 לחוק, כפי שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן ובכתב אישום נוסף שצורף אליו (ת"פ 903/04). בית המשפט קמא החליט שלא להרשיע את המשיב בגין העבירות האמורות, והטיל על המשיב: (1) מתן התחייבות לשנה להימנע מהעבירות בהן הורשע בסכום 888 ש"ח או מאסר למשך 3 חודשים כנגדו; (2) ביצוע 140 של"צ בפיקוח קצינת מבחן ובמשך אותה תקופה.

הערעור מופנה הן נגד ההחלטה שלא להרשיע את המשיב והן נגד העונש שהושת עליו.

2.         בפתח ישיבת הטיעון, שהתקיימה ביום 22.4.04, הודיעו ב"כ הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון, לפיו כתב האישום האישום יתוקן באופן שיכלול שלוש עבירות של תקיפת שוטר לפי סעיף 273 לחוק, המשיב יודה ויוגש תסקיר. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה כלשהי לעניין ההרשעה.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, שהמשיב הודה בו, בתאריך 7.3.04 (בפורים), בשעה 20:30 לערך, עם סיום התפילה וקריאת המגילה, ניסה המשיב למנוע משוטרים לעכב אדם שעמו התפלל במערת המכפלה בחברון, בשל חשד לביצוע עבירה. המשיב תפס שוטר בשתי ידיו ומשך אותו אחורה. לאחר ששוטר שני ניסה לשחרר את השוטר מאחיזת המשיב, היכה המשיב את השוטר השני במכות אגרוף בידו. המשיב אף היכה שוטר שלישי שאחז בו והרחיק אותו מהאזור במכת אגרוף על יד עינו, השתחרר מאחיזתו וברח מהמקום. למחרת נמלט מהשוטרים שהגיעו לעוצרו, ולאחר שנעצר ניסה למנוע את הכנסתו לרכב וקילל את השוטרים.

בתאריך 8.9.04  צורף התיק הנוסף שגם בו הודה המשיב, ולפיו בתאריך 7.3.04 (היום שבו התרחש גם האירוע של תקיפת השוטרים), בשעות הבוקר, במהלך תהלוכת ה"עדלאידע" שהתקיימה בסמוך לשוק הסיטונאי בחברון, קילל המשיב שוטר ואמר לו, בין היתר: "שתחנקו, שתשרפו באש הגיהינום, אתם רשעים". בגין אירוע זה יוחסה למשיב עבירת העלבת עובד ציבור, לפי סעיף 289 לחוק.

3.         בתסקיר שהוגש לבית משפט קמא, המליץ שירות המבחן לנוער שלא להרשיע את המשיב, להחתימו על ערבות בדבר התנהגותו לעתיד ולהטיל עליו ביצוע שירות לתועלת הציבור.

התביעה, לעומת זאת, טענה כי זהו מקרה קלאסי למאסר על תנאי (וממילא להרשעה).

4.         בהחלטתו התמציתית, שבה אימץ את המלצת שירות המבחן, כתב בית המשפט קמא:

"מהתסקיר עולה כי הוא גדל  במשפחה נורמטיבית. בפני  הביע  היום חרטה והצהרה כי לא יהיה לו עניין עם שוטרים. הוא אישרר את ההצהרה גם אחר שבית המשפט העיר על ימים קשים, והמבין יבין".

5.          המערערת טוענת כי מאחר שאין מדובר במקרה חד פעמי, אלא בשני אירועים חמורים ונפרדים - תקיפת שוטרים (באירוע הראשון) והעלבת שוטר (באירוע השני) - שומה היה על בית משפט קמא להרשיע את המשיב, הגם שמדובר בקטין, ולהשית עליו עונש מאסר על תנאי. כל כך, משום שגילו של המשיב היה מעל 17 בעת ביצוע העבירות, וקרוב לגיל הבגירות במועד מתן גזר הדין. בנוסף, לטענתה, בתסקירו טען המשיב שהיה שיכור באותו ערב ואינו זוכר מה עשה, וכי הוא הכה את השוטרים משום שהם תקפו אותו. טענתו זו של המשיב, כך המערערת, מעידה על לקיחת אחריות חלקית בלבד. המערערת מוסיפה וטוענת, כי בעונש שהטיל בית משפט קמא על המשיב אין הרתעה מספקת מביצוע עבירות מסוג זה.

במהלך הדיון בערעור טען ב"כ המערערת, כי כאשר בית משפט ניצב בפני השאלה אם להרשיע קטין, עליו לשקול שיקולים משיקולים שונים - לא רק את השיקולים הנוגעים לשיקומו של הקטין, אלא גם את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, ובעיקר את שיקול ההרתעה (בהפנותו לדברי כבוד השופט מ' חשין ברע"פ 5228/00, כפי שצוטטו בע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל (תק -על), ולדברי כבוד השופטת פרוקצ'יה בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד (3) 685, 691-692). לדברי ב"כ המערערת, דווקא בעבירות מסוג זה, שכונו בפיו "עבירות אידיאולוגיות",  אלמנט ההרתעה מקבל חשיבות יתר. לטענתו, אין קשר בין 2 האירועים שבכתבי האישום, פרט לכך ששניהם מלמדים על יחסו המזלזל של המשיב לכוחות הביטחון, ולפיכך, "צריך לשים מנגנון של הרתעה" במתכונת של מאסר על תנאי.

6.         ב"כ המשיב טען מנגד, כי המשיב נמצא כבר לקראת סיום ביצוע השל"צ, ותמוה בעיניו שהמערערת לא ביקשה את עיכוב ביצוע העונש. לטענתו, אין מדובר כאן בעבירות שבוצעו מתוך מניעים אידיאולוגיים, אלא בשני מקרים שאירעו באותו יום (בפורים), כאשר המשיב היה שיכור ו"לא ידע את הגבולות". לטענתו, המשיב מבין כעת כי עליו לקחת אחריות ולא להשתכר, פן לא יוכל אז לשלוט במעשיו. ב"כ המשיב חזר ומנה את השיקולים התומכים באי הרשעת המשיב, וביניהם, את הודאתו, המבטאת אף היא קבלת אחריות, את הבעת החרטה, את עברו הנקי ואת התסקיר החיובי בעניינו, וכן את הבטחתו לשופט בן דור שלא לשוב לסורו .

ב"כ המשיב הציג בפני בית המשפט החלטות בעניינם של קטינים שיוחסו להם עבירות חמורות, אך מכיון שהיה בגינם תסקיר חיובי והבטחה מצדם שלא לחזור על הדברים, הם לא הורשעו ע"י השופטים. ב"כ המשיב אף התייחס לפסיקה של בית המשפט העליון שצירפה המערערת להודעת הערעור (כפי שכבר הוזכרה לעיל), וטען כי אין להשוות בין המקרים הללו למקרה שבפנינו, באשר בעניינו של המשיב מדובר בעבירות קלות בהרבה.

7.         שקלנו את טענות הצדדים, התלבטנו ובאנו למסקנה כי יש להשאיר את החלטתו של בית המשפט קמא על כנה.

פתח דבר נאמר, כי מקובלת עלינו טענת ב"כ המערערת, לפיה ככל שקיימת תודעה שאין מרשיעים קטינים, הרי שהיא תודעה לא נכונה; כדברי השופט מ' חשין: " אין לומר שנקודת המוצא צריכה להיות טיפול ללא הרשעה" (רע"פ 5228/00 הנ"ל). מנגד, אין ספק כי כאשר מדובר בקטין, המשקל שיש ליתן לאינטרסים הרלוונטיים לשאלה האם יש להרשיעו אם לאו והאיזון הפנימי ביניהם, שונים מהשיקולים ביחס לנאשם בגיר; כדברי השופטת ביניש: "הלכה פסוקה היא כי לגבי קטין, יינתן משקל-יתר לנסיבותיו האישיות, ובהן גילו של הנאשם, הנזק הצפוי לו בגין ההרשעה, אפשרויות הטיפול בו וסיכויי שיקומו" (ע"פ 9262/03 הנ"ל, סעיף 4). הפועל היוצא מכך הוא, כדברי השופטת פרוקצ'יה, כי ככלל " הנכונות לסטות מחובת מיצוי הדין, ולהימנע מהרשעה תוך הדגשת עניינו של הפרט תהא פחות נדירה" (ע"פ 2669/00 הנ"ל, סעיף 7).

8.         לאור הנחיות מחייבות אלה, העולות מפסיקת בית המשפט העליון, שקלנו את הנסיבות לכאן ולכאן, ובאנו כאמור למסקנה כי אין להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא. ננמק.

9.         ראשית, לא התעלמנו מחומרת העבירה, כמו גם מהעובדה שאין מדובר במקרה חד פעמי, כי אם בשני אירועים נפרדים. עם זאת, גם אין להתעלם מכך שהעבירות בוצעו באותו יום, בתוך מסגרת זמן של פחות מ-12 שעות. כך שניתן להתייחס אליהן כאל מעידה חד-פעמית בהתנהגותו הנורמטיבית הכוללת של הקטין, שלא עבר קודם ולכן (ומאז) על החוק הפלילי.

10.       שנית, גם לא הקלנו ראש בצורך בהרתעה. ברם, ככל שמדובר בהתרעת הקטין עצמו - שהוא העיקר בענייננו - נראה לנו כי אין צורך בהרשעתו ובמאסר על תנאי דווקא כדי להשיג מטרה זו. זאת, בין היתר, לאור הערכתה של קצינת המבחן כי " תפיסתו ע"י המשטרה היוותה גורם מרתיע עבורו"; לאור הבעת חרטתו כבר בפני קצינת המבחן והכרתו " שזו היתה טעות מצדו להכות את השוטרים"; לאור היותו בן למשפחה נורמטיבית ולזוג הורים " חמים ותומכים"; לאור התרשמותו של בית משפט קמא כי ניתן לסמוך על הצהרתו של הקטין בפניו כי " לא יהיה לו  עניין עם השוטרים". 

שלישית,  התחשבנו כמובן בהשלכות השליליות שעשויות להיות להרשעתו של הקטין - בתור שכזה - על עתידו הקרוב כאדם (שירותו בצה"ל, קבלתו לעבודה  וכיו"ב).